ביום ששי האחרון יצאנו לאימון ריצה נוסף של קבוצת הר לעמק.
נפגשים בשש בבוקר בגינת הסטודיו.
הפעם נזקקתי להרבה הכנות לוגיסטיות. בעלי היקר היה צריך לצאת לעבודה בחמש וחצי ואיך מתארגנים עם הילדים שצריכים להיות ב-8 בבית הספר?
החבר'ה האלה אפילו לא מוציאים לעצמם בגדים בבוקר (אשמתי כמובן), אז איך יתארגנו לבד? יקומו לבד? יתלבשו? יאכלו ילכו לבית הספר לבד? לא נשמע כדבר הזה בביתנו.

שמתי שעון מעורר ל-5. מרוב לחץ התעוררתי ב-4. הוצאתי את הכלבים לטיול, הכנתי סנדביצ'ים לילדים, ארגנתי את התיקים לבית הספר. כמובן עברתי על הרשימה של דליה לוודא שלא שכחתי שום דבר.
הכנו את הילדים ערב לפני וסיפרנו להם שהיום יהיה יום גורלי והיסטורי, הם יצטרכו לקום ולהתארגן לבד לבית הספר. אני מאד דאגתי אבל הם התלהבו בטרוף. 2 הקטנים (6 ו-10), קמו כבר בחמש וחצי (מכירים ילדים שמתעוררים בשעה כזאת בימי בית ספר רגילים?), כשיצאתי כבר היו לבושים ואכלו את ארוחת הבוקר.

דליה לקחה אותנו לפארק קנדה שם רצנו מסלול מופלא של כ-5 ק"מ עם עליות שלא היו מביישות את מרתון ירושלים, נוף מדהים וצבעים בשמיים של מעט לאחר הזריחה. היה פשוט כיף. אוירה טובה, ותחושת קבוצתיות מתגבשת. כשסיימני נסענו חזרה למכבים להשלים עוד 3 ק"מ (מסלול הדליאתלון). 

כמובן שלא התאפקתי והתקשרתי הביתה לוודא מה שלום החבר'ה שלי. ענה לי הגדול, ואז קיבלתי אישור לכך שהמשימה הקשה ביותר לאותו בוקר בוצעה, הקטנים הצליחו להעיר את אלמוג.
היה נהדר, הילדים הרגישו בוגרים פתאום. הם כבר לא יכולים לחכות לריצת הבוקר הבאה שלנו וכך גם אני...